https://search.orhasulam.org/
- כתבי בעל הסולם / עץ חיים פנים מאירות ומסבירות / ענף מו / פמ"ס לה-מו
אות כב
תוכן
כב) וענין האריכות הזו נתבאר באות י״ג אשר מכח הארת יסוד א״ק בראש הב"ן נמשכה ה״ת שהיתה בפי הטבור דס״ג דא״ק וירדה לפה דראש הב"ן שהוא בסיום הגוף דס״ג דא״ק. ונבחן משום זה אשר נקודה דהסת״ב שהיתה במקום טבור לבד נעשה מעתה לקו ארוך שתופס כל מקום הזה מהטבור עד סיומא דגופא. וכבר ידעת שבטרם הארת יסוד דא״ק נעשה מקודם זווג פנימי וחיצון של ראש ע״ב דא״ק בפה שלו, וגם שם ירדה ה״ת שהיתה בנוקבי עינים דע״ב לבחי׳ פה דראשו, שזהו סוד החוטם והחור שבפנימיות של הפה עד מכנגד הקנה של הריאה. וזהו שנתקן כלפי מדרגת הראש עצמו שנק׳ ע״ב. אמנם כלפי הס״ג שהוא מדרגת התוך כנ"ל, שפה דראשו ה״ס חזה. ונוק' עינים שלו ה״ס שבולת הזקן או שפה תתאה המחובר עם הגרון, דע״כ נפסק שם אור האוזן כנ״ל בענה״ק עש״ה, נמצא עתה שנקודת ה״ת ירדה מנוק' עינים דס״ג וחזרה למקומה הראשון במקום החזה, ונעשתה הנקודה כמו קו ארוך מגרון עד החזה שה״ס קנה של הריאה. והנה נתבאר איך כל נקודה שמלפנים, נתתקנה והיתה לבחי' קו ארוך. ותדע שהוא שורש תיקון הקוין, כלומר בבחי' קו אמצעי, ליחד הימין והשמאל בסוד החזרת אח״פ דכל מדרגה לקדמותה, כנ״ל באות ט״ז עש״ה. והנך רואה איך זווג הב' לגמר כלי, המכונה הסתכלות ב׳, שהיה בפרצופי א״ק בבחי' נקודה במקום פי הטבור, נתארכה ובאה לבחי' סיומא דגופא.
ולפיכך מכאן ואילך נקבע הפה לבחי' הסתכלות א' ושורש כלים, ופי סיומא דגופא נקבע לבחי' הסתכלות ב' לגמור הכלים. ותדע שהסת״א מכונה בדברי הרב בשם זווג דנשיקין או זווג רוחני, והוא מטעם שאין הכלים ניכרים כלל בראש, שנבחנים כמו אור בלי כלים. והסת״ב, שהוא עתה בבחי' סיומא דגופא, נקרא עתה בדברי הרב בשם זווג היסודות או זווג גופני והוא מטעם ששם נגמרים הכלים. ועל פי זה תבין היטב, שאי אפשר לשום פרצוף שיאציל לתחתון זולת בזווג פנימי וחיצוני של הפרצוף ההוא הנקרא זכר ונקבה, דכל עוד שהפנימי והחיצוני של הפרצוף נפרדים זה מזה נמצאים שניהם פגומים, שאין בכל אחד אלא ב' כלים כתר וחכמה שבהם ב' אורות רוח נפש וחסרים ג״ר נשמה חיה יחידה, וע״כ אין האורות הללו מספיקים רק לחיותם עצמם ולא להשפיע להוליד. אמנם כשהפנימי והחיצוני מתחברים, אז עולים בינה וזו"נ בחזרה לדרגתם לכל אחד מהם ונשלמים בג״ר שהם נשמה חיה יחידה, ואז משפיעים להוליד, כמ״ש בפמ״א דף תרי״ט ותר״כ עש״ה. אמנם זווג א׳ אינו מספיק להם להולדת התחתון, כי מזווג הא' אינו נמשך רק הרוחניות לשורש כלים, וע״כ צריכים לזווג ב' לסיומא דגופא שמשם נמשכים הכלים לתחתון. ותדע אשר זווג פנימי וחיצון דמדרגת ראש שה״ס המזדווגים דהסת״א, מכונה הזכר בשם ע״ב והנקבה בשם ס"ג, וזווג פו״ח דבחי׳ גוף שה״ס הסת״ב מכונה הזכר בשם מ״ה והנקבה בשם ב"ן.
ובזה תבין ענין זווג מ״ה וב"ן דא״ק המכונים בדברי הרב אור חדש דבקע לפרסא וירד והאיר דרך יסוד דא״ק לג"ר דנקודים. כנ״ל אשר הם סוד פנימי וחיצוני דגופא דא״ק בזווג הסתכלות ב' שלו כדי להוליד הז"ת דנקודים. שהפנימי ה״ס אור חדש הנזכר שה״ס אור הזכר והחיצוני ה״ס ג"ר דנקודים הנ״ל וה״ס נקבה. וכבר ידעת אשר המזדווגים דהסת״ב מכונים תמיד בשם מ״ה וב"ן, ונמצא שאור חדש דבקע לפרסא והאיר דרך יסוד וכו' ה״ס מ״ה דא״ק, וג״ר דנקודים שקבלו ממנו ה״ס ב"ן דא״ק וזכור זה. ובזה מתורץ מה שהערנו לעיל ענף מ״ב אות ו׳ ד״ה ואז בפמ״א בענין ב"ן דא״ק שיצא קודם למ"ה החדש, ושם ביארנו דכלפי אבי״ע דעולם התיקון נבחן ב"ן דא״ק בכל מקום לבחי' ס״ג השרשי של פרצוף מ״ה, וע״כ הוכרח לצאת גם כאן מקודם למ״ה החדש להיותו שורש מ״ה עש"ה. אמנם התינח כלפי אבי״ע ועדיין צריך להבין את זה כלפי א"ק עצמו. ובאמור תבין היטב, אשר מ״ה דא״ק ה״ס אור חדש הנ״ל שהאיר דרך יסוד לפה דאו״א דנקודים, שהוא ודאי בא קודם לב״ן שלו כאמור, שה״ס פו"ח דהסת״ב שהפנימי ודאי קודם לחיצון וזה ברור. ומ״ש הרח״ו ז״ל בשער טנת״א סוף פ״א בע״ח שה״ס נקבה תסובב גבר ע״ש. כונתו כמ״ש בפמ״א הנ״ל, שיש לו יחס הס"ג כלפי המ״ה דכלהו פרצופי אבי״ע שה״ס נקבה תסובב גבר, כי כל מעלת הזכר שה״ס מ״ה אשר אין לדינין שום אחיזה בו, הוא משום שהנקבה דראש שה״ס הס״ג מסבב אותו מכל צד. כמ״ש במקומו בע״ה.
אמנם גם שם לצורך לידת ז"ת דנקודים היו ב' זווגים בא״ק: דהיינו הסת״א המכונה זווג דנשיקין בפה דראש, שהמזדווגים מכונים בשם ע״ב ס״ג, וגם זווג ב' שה״ס הסת״ב המכונה זווג דיסודות. משום דאחר תיקון המ"ן נתארכה הנקודה דטבור דוגמת ו ובאה לסיומא דגופא ומכונה ע״כ זווג יסודות. והמזדווגים מכונים מ״ה וב"ן. כי כן מפורש שם מפי הרב, שמתחילה נזדווגו ע״ב ס״ג דא״ק והולידו אור חדש, אשר אור חדש הזה בקע לפרסא ובא ליסוד דא״ק המלובש בפומייהו דאו״א דנקודים, עכ״ל עש״ה. שה״ס הראש דב"ן המלביש על נה״י דא״ק, ואז הולידו ה״ת דנקודים כמ״ש שם. והנך רואה שמתחילה היה שם זווג א' בראש דא״ק שנק' ע״ב ס״ג, ואח"כ נעשה זווג ב' בסיומא דגופא דא"ק המכונה נה״י דא״ק וג"ר דנקודים, שה״ס מ״ה וב"ן, ואז הולידו הז"ת.